רוצה ללמד את עצמי תוך כדי שאני מעבירה לכם את מה שיש לי…
הסיפור על חיים ולדר היה חתיכת התמודדות של נושאים שלא מדברים עליהם בציבור החרדי.
ופתאום בלי שום התרעה מוקדמת זה נפל עלינו ולא היה אפשרי להתכחש לזה
פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך בליל דיבורים מסביבנו שאנחנו לא מעיזים לדבר ומסתירים מהסובבים את מה שעבר עלינו ואת הפגיעה שלנו והופ מדברים על כל מה שאני שומרת, את מה שהכי ”יקר” לליבי.
דנים, חושבים, אומרים, מביעים דעה,
ופתאום אנחנו מוצאות את עצמנו, הנפגעות שותקות
כואבות ולא יכולות לדבר.
זה אנחנו.
כמה כבר יש לעשות???